להיות הורה לילד רגיש
טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית
איור: לנה גוברמן, מתוך "הדודה מרגלית נפלה אל השלולית"
מה זה "ילד רגיש"?
האם לא כל ילד הוא רגיש? רגישות נעה על רצף בין "עור דק מדי" לבין "עור של פיל" אך את אותו הילד נוכל לחוות רגיש יותר או פחות במצבים שונים.
כלומר רגישות היא לא תכונה סטטית לגמרי, והיא גם תלויה בפרשנות של הסביבה. חלק ממה שקובע אם ילד יכונה "רגיש" תלוי באופן שהסביבה והוריו חווים אותו. מה שנחווה אצל הורה אחד "רגיש מדי" ואז "פגיע" ו"דורשני" עשוי להיחוות על ידי הורה אחר כ"רגיל" או "רגיש" ו"מקסים" ו"בעל איכות אומנותית".
אייגן, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, מביא בספרו "העצמי הרגיש" תובנות מרתקות על תפקידה של רגישות נפשית. הוא פותח את ספרו בשאלה "מה היו החיים ללא רגישות? רגישות מזינה אותנו, מעניקה לחיים צבע, אקסברסיביות, קסם- מספקת תשתית לאימה" (אייגן). התרומה של הרגישות לעושר ולטעם של חיינו מובנת באופן אינטואיטיבי, אך האמירה שהיא מהווה את התשתית לאימה פחות מובנת מאליה. האם להוות תשתית לאימה זה דבר שלילי או חיובי? אימה זה דבר בלתי נסבל, במיוחד כשאין לה מובן, צורה, הקשר, אך יתכן שכשהרגישות מספקת לה תשתית היא פחות נוראה? הופכת נסבלת? נגישה ואפילו מהנה (למשל סרטי אימה)?
כלומר הרגישות יכולה להפוך לכוח,
ועדיין רגישות גבוהה לרוב נתפסת כמשהו שלילי, בעיקר בגלל הפגיעות שמקושרת אליה.
האם הורים יכולים לעזור לילדיהם הרגישים ליהנות מרגישותם? להפוך אותה לכוח?
השיר "קילפתי תפוז" של נורית זרחי מעורר מחשבה על הדינמיקה שעשויה להתפתח בין הורה לבין ילדו הרגיש:
קילפתי תפוז
מילים: נורית זרחי
קילפתי תפוז,
מצאתי בפנים -
כמו בתוך קן
ילד ישן.
הילד אמר:
"אתה עשית פה חור,
תקן את הפלח,
נושב עלי קור."
אמרתי: "רגע,
סליחה, שלום."
ואת הפלחים
שמתי במקום.
ועד היום -
אם הוא לא הצטנן,
בתוך התפוז
ילד ישן.
מילים: נורית זרחי
קילפתי תפוז,
מצאתי בפנים -
כמו בתוך קן
ילד ישן.
הילד אמר:
"אתה עשית פה חור,
תקן את הפלח,
נושב עלי קור."
אמרתי: "רגע,
סליחה, שלום."
ואת הפלחים
שמתי במקום.
ועד היום -
אם הוא לא הצטנן,
בתוך התפוז
ילד ישן.
בשיר אדם מקלף תפוז, ומוצא בפנים ילד ישן. סביר להניח שאותו אדם היה מופתע ונרגש למצוא ילד בתפוז, אולי התעוררו בו סקרנות ורצון להכיר את הילד, לטפל בו, לשחק אתו, ובטח שכוונתו לא היתה שלילית, אך הילד, שהתעורר (סביר להניח בבהלה) ממשב הקור שנכנס, פונה לאדם בתוקפנות ובתובענות, דורש שיחזיר את הדברים לאחור. האדם מגיב בהיענות מלאה ומתנצלת, אולי חש אשמה שפגע בילד הרגיש וחשש שגרם לו מחלה. הילד מקבל את מה שדרש, וככל הנראה נותר ישן, לבד...
כנראה פספס הזדמנות לחוויות, לקשר, לחיים...
מה היה קורה אילו האדם לא היה נבהל מתובענותו של הילד? ולא היה חושש כל כך מפגיעה בו, לא נענה לו מיד ובצורה מלאה?
ילדים רגישים מאוד חווים את העולם בעוצמה חזקה יותר, ובפוטנציאל הם עשויים להיות יותר חרדים מהמפגש אתו. כל גירוי עלול להיות עוצמתי מדי, מתקיף ומבהיל עבורם, ולכן הם זקוקים ליותר תיווך מצד הוריהם, שיעזרו להם לתרגם את הגירוי שהם קולטים, לתת לו מובן ואולי ליהנות ממנו. במובן זה הם תובעניים יותר...
ההורים מצדם, אם מתוך אמפתיה לחרדתו של הילד ומתוך רצון להקל עליו או מתוך העדר כוחות עשויים להגיב בגוננות יתר, בהימנעות מגירויים. גוננות יתר אולי מקלה על הילד בטווח הקצר, אך מצמצמת את החוויה שלו ומונעת ממנו התפתחות.
בספרם "פחדים של ילדים" חיים עומר ואלי ליבוביץ עושים הבחנה חשובה ומאירת עיניים בין הורות תומכת לבין הורות מגוננת. הבחנה זו עשויה לעזור להורים למצוא את הדרך לחזק את ילדיהם, ליהנות מרגישותם.
הורות מגוננת עשויה לנבוע מעמדה חרדה ביחס לילד הרגיש מדי, מעבירה מסר של חוסר אמון בכוחותיו, ואישור לחרדותיו מפני העולם ואתגריו, ומונעת ממנו התמודדות ששכרה גילוי כוחות, התחזקות התפתחות וחיים. לעומת זאת, הורות תומכת, נובעת מתוך הכרה ברגישותו של הילד, אמפתיה לחרדה שעשויה להתלוות אליה, אך משדרת מסר של אמון ביכולת ההתמודדות שלו, בכוחותיו להתמודד עם אתגרי החיים, ועוזרת לו באופן תומך לגדול להתחזק לגלות את כוחותיו וליהנות מרגישותו ומהמגע עם העולם והחיים.
זהו ספר קריא מאוד, שמציע להורים ולמטפלים כלים מעשיים שמאפשרים לתמוך במקום לגונן.
