= Google

יום שבת, 12 בדצמבר 2015

מהי הפרעת התנהגות?


הפרעת התנהגות אצל ילדים


הפרעת התנהגות, או בשמה הלועזי 'Conduct Disorder', הינה הפרעה המאובחנת לרוב בילדות (אך יכולה להיות מאובחנת גם בבגרות, וגם במידה ולא היו לה סימנים מקדימים, לא נדון במקרה זה כעת), ומתאפיינת בהתנהגות אלימה ואגרסיבית, קושי בקבלת מרות וציות לחוקים, קושי בהפעלת שיקול דעת ובשמירה על גבולות.

״ילדים המאובחנים בהפרעה סובלים מבעיות חברתיות רבות, התנהגות אנטי-סוציאלית, מניפולטיביות בקשרים המקיימים, גם כלפי דמויות משמעותיות בחייהם כדוגמת הוריהם ואחיהם״ אומר כ., פסיכולוג קליני לילדים בירושלים, ״ילדים הסובלים מהפרעת התנהגות לעיתים חסרים את היכולת לחוש רחמים וחרטה, מתקשים להבין את נקודת מבטו של האחר, גם בשלבים בהם אמורים להיות מסוגלים לכך״.
שובבות או הפרעת התנהגות?
ילדים הסובלים מהפרעת התנהגות אינם מסוגלים לכבד את זכויותיו של האחר ואת הגבולות השייכים לו. הדבר עשוי להתבטא בצורות רבות ומגוונות: אלימות כלפי ילדים, מבוגרים או בעלי חיים, לעיתים שימוש בחפצים מסוכנים ובכלי נשק קרים, גם כאשר מבינים את משמעות השימוש ואת הסכנה שבחפץ, מעשי וונדליזם כדוגמת שבירת חפצים, קריעת ספרים וציורים, הצתה וגרימת נזק במכוון, איומים על ילדים אחרים, גניבות וחוסר יכולת, או חוסר רצון, לציית לחוקים, התקפי זעם ושקרים. אחר הדברים המאפיינים מאוד ילדים הסובלים מהפרעת התנהגות, הוא חוסר יכולתם לווסת את התנהגותם, גם כאשר מקבלים סנקציות. כלומר, גם אם הילד יודע שיוענש לאחר מעשיו, ומבין שעומד לסבול מההשלכות, הוא אינו מסוגל לשלוט בפעולתו וגם אינו מביע עליה חרטה. למעשה, בהתנהגותם של ילדים הסובלים מהפרעת התנהגות ניתן למצוא המון הרס עצמי, שכן לעיתים הם עצמם סובלים קשות מהשלכות מעשיהם.
באופן מפתיע, מדובר בהפרעה שכיחה יחסית אשר מגיעה ברמות שונות, ומאובחנת אצל ילדים פי 2 לעומת ילדות. ההפרעה, מטבע הדברים, מאובחנת יותר בקרב ילדים בסיכון, הגדלים להורים במצב סוציו-אקונומי נמוך ובעייתי, או בעלי הפרעות אישיות משלהם- כדוגמת הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, מכורים וכיוצא באלה. ככלל, על אף שכיום לא ידוע בבירור מהו הבסיס להפרעת התנהגות, ההנחה היא כי מדובר בשילוב של גורמים סביבתיים וגורמים ביולוגיים. כלומר, ייתכן כי קיימת אבנורמליות מוחית מסוימת, בשילוב של גורמים סביבתיים עבריינים או בעייתיים. ילדים הגדלים בסביבה בעייתית, במשפחה בה אחד ההורים אינו מתפקד, חשופים להתנהגות עבריינית או להתעללות ברמה מסוימת בביתם, מועדים מאוד לסבול מההפרעה. בנוסף, קיימת קומורבידיות להפרעה עם הפרעות נוספות, כאשר בין הבולטות בהן ניתן למצוא את הפרעת ההיפראקטיביות והפרעת קשב וריכוז.
על אף שההפרעה נשמעת קיצונית ומפחידה, חשוב לדעת כי היא מגיעה ברמות שונות ובמינונים שונים, וכי היא אינה בהכרח הרת גורל. ילדים רבים יחסית סובלים מהפרעת התנהגות עליה מתגברים בגיל בית הספר היסודי, ואחרים מתגברים עליה רק בבגרותם. באופן יחסי, רק מעט מן הסובלים מהפרעת התנהגות יהפכו למבוגרים עבריינים אשר מהווים סכנה לסביבתם.
עם זאת, חשוב לדעת כי הפרעת התנהגות שאינה זוכה ליחס ולטיפול הולם, עלולה להתפתח לכיוונים מסוכנים ביותר, כדוגמת התנהגות עבריינית קיצונית בקרב בני נוער, התמכרויות ובאופן כללי- מבוגר שאינו מתפקד באופן תקין. לכן, חשוב לאבחן את הבעיה מיד כאשר מתעורר חשד לקיומה, ולטפלה מיד במקרה שאובחנה. לרוב, הפרעת התנהגות אצל ילדים מטופלת במספר מישורים, מתוך הבנת החשיבות והדחיפות שבמתן מענה.
כאשר יש משפחה מתפקדת מאחורי הילד, הדרכת הורים הינה שלב מפתח בטיפול בהפרעת התנהגות, ובהיעדרם- תינתן הדרכה לצוות החינוכי האחראי לילד. הדרכת ההורים כוללת אימון בהצבת גבולות ובשמירתם, ויצירת קרקע לעשייה חיובית ורגועה יותר. זאת, יחד עם טיפול נפשי פרטני, אשר מטרתו להקנות לילד את היכולת לווסת את רגשותיו, לשלוט בעצמו ולציית לגבולות. זאת, תוך ניסיון לשנות את דפוסי מחשבתו ואת נטיותיו האלימות. הילדים רוכשים כלים המשפרים את המיומנויות החברתיות ואת יכולתם להתמודד עם תסכול בחייהם, מה שנותן להם כלים חלופיים במקום ההתנהגות הפוגענית וההרסנית אליה התרגלו. במקרים מסוימים, יהיה צורך בטיפול תרופתי מסוגים שונים על מנת להפחית את האימפולסיביות וליצור רגיעה.

כאמור, הפרעת התנהגות הינה נפוצה יחסית ברמות שונות בקרב ילדים, ואינה הרת גורל. לכן, כאשר הילד מתאפיין בהתנהגות אלימה, עוינת ומרדנית, חשוב לשמור על קור רוח ולפנות בהקדם לייעוץ מקצועי אצל מומחים.


יום ראשון, 26 ביולי 2015

להיות הורים לילד רגיש

להיות הורה לילד רגיש

טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית
http://images1.ynet.co.il/PicServer2/13062011/3681312/layout-nurit-zarhi(1)-17_gd.jpg
                     איור: לנה גוברמן, מתוך "הדודה מרגלית נפלה אל השלולית"


מה זה "ילד רגיש"?

האם לא כל ילד הוא רגיש? רגישות נעה על רצף בין "עור דק מדי" לבין "עור של פיל" אך את אותו הילד נוכל לחוות רגיש יותר או פחות במצבים שונים.
כלומר רגישות היא לא תכונה סטטית לגמרי, והיא גם תלויה בפרשנות של הסביבה. חלק ממה שקובע אם ילד יכונה "רגיש" תלוי באופן שהסביבה והוריו חווים אותו. מה שנחווה אצל הורה אחד "רגיש מדי" ואז "פגיע" ו"דורשני" עשוי להיחוות על ידי הורה אחר כ"רגיל" או "רגיש" ו"מקסים" ו"בעל איכות אומנותית".
אייגן, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, מביא בספרו "העצמי הרגיש" תובנות מרתקות על תפקידה של רגישות נפשית. הוא פותח את ספרו בשאלה "מה היו החיים ללא רגישות? רגישות מזינה אותנו, מעניקה לחיים צבע, אקסברסיביות, קסם- מספקת תשתית לאימה" (אייגן). התרומה של הרגישות לעושר ולטעם של חיינו מובנת באופן אינטואיטיבי, אך האמירה שהיא מהווה את התשתית לאימה פחות מובנת מאליה. האם להוות תשתית לאימה זה דבר שלילי או חיובי? אימה זה דבר בלתי נסבל, במיוחד כשאין לה מובן, צורה, הקשר, אך יתכן שכשהרגישות מספקת לה תשתית היא פחות נוראה? הופכת נסבלת? נגישה ואפילו מהנה (למשל סרטי אימה)?
כלומר הרגישות יכולה להפוך לכוח,
ועדיין רגישות גבוהה לרוב נתפסת כמשהו שלילי, בעיקר בגלל הפגיעות שמקושרת אליה.  
האם הורים יכולים לעזור לילדיהם הרגישים ליהנות מרגישותם? להפוך אותה לכוח?
השיר "קילפתי  תפוז" של נורית זרחי מעורר מחשבה על הדינמיקה שעשויה להתפתח בין הורה לבין ילדו הרגיש:


קילפתי תפוז
מילים: נורית זרחי

קילפתי תפוז, 
מצאתי בפנים - 
כמו בתוך קן 
ילד ישן. 

הילד אמר: 
"אתה עשית פה חור, 
תקן את הפלח, 
נושב עלי קור." 

אמרתי: "רגע, 
סליחה, שלום." 
ואת הפלחים 
שמתי במקום. 

ועד היום - 
אם הוא לא הצטנן, 
בתוך התפוז 
ילד ישן.
 


בשיר אדם מקלף תפוז, ומוצא בפנים ילד ישן. סביר להניח שאותו אדם היה מופתע ונרגש למצוא  ילד בתפוז, אולי התעוררו בו סקרנות ורצון להכיר את הילד, לטפל בו, לשחק אתו, ובטח שכוונתו לא היתה שלילית, אך הילד, שהתעורר (סביר להניח בבהלה) ממשב הקור שנכנס, פונה לאדם בתוקפנות ובתובענות, דורש שיחזיר את הדברים לאחור. האדם מגיב בהיענות מלאה ומתנצלת, אולי חש אשמה שפגע בילד הרגיש וחשש שגרם לו מחלה. הילד מקבל את מה שדרש, וככל הנראה נותר ישן, לבד...
כנראה פספס הזדמנות לחוויות, לקשר, לחיים...
מה היה קורה אילו האדם לא היה נבהל מתובענותו של הילד? ולא היה חושש כל כך מפגיעה בו, לא נענה לו מיד ובצורה מלאה?
ילדים רגישים מאוד חווים את העולם בעוצמה חזקה יותר, ובפוטנציאל הם עשויים להיות יותר חרדים מהמפגש אתו. כל גירוי עלול להיות עוצמתי מדי, מתקיף ומבהיל עבורם, ולכן הם זקוקים ליותר תיווך מצד הוריהם, שיעזרו להם לתרגם את הגירוי שהם קולטים, לתת לו מובן ואולי ליהנות ממנו. במובן זה הם תובעניים יותר...
ההורים מצדם, אם מתוך אמפתיה לחרדתו של הילד ומתוך רצון להקל עליו או מתוך העדר כוחות עשויים להגיב בגוננות יתר, בהימנעות מגירויים. גוננות יתר אולי מקלה על הילד בטווח הקצר, אך מצמצמת את החוויה שלו ומונעת ממנו התפתחות.
בספרם "פחדים של ילדים" חיים עומר ואלי ליבוביץ עושים הבחנה חשובה ומאירת עיניים בין הורות תומכת לבין הורות מגוננת. הבחנה זו עשויה לעזור להורים למצוא את הדרך לחזק את ילדיהם, ליהנות מרגישותם.
הורות מגוננת עשויה לנבוע מעמדה חרדה ביחס לילד הרגיש מדי, מעבירה מסר של חוסר אמון בכוחותיו, ואישור לחרדותיו מפני העולם ואתגריו, ומונעת ממנו התמודדות ששכרה גילוי כוחות, התחזקות התפתחות וחיים. לעומת זאת, הורות תומכת, נובעת מתוך הכרה ברגישותו של הילד, אמפתיה לחרדה שעשויה להתלוות אליה, אך משדרת מסר של אמון ביכולת ההתמודדות שלו, בכוחותיו להתמודד עם אתגרי החיים, ועוזרת לו באופן תומך לגדול להתחזק לגלות את כוחותיו וליהנות מרגישותו ומהמגע עם העולם והחיים.
 http://www.psychom.com/storage/editor/navigation/565/images/PCHADIM-ATIFA-KIDMIT.jpg

זהו ספר קריא מאוד, שמציע להורים ולמטפלים כלים מעשיים שמאפשרים לתמוך במקום לגונן.

יום שבת, 11 באפריל 2015

מה להגיד לילדים לפני נסיעת עסקים של ההורים?

איך לעזור לילדים להתמודד עם נסיעות עסקים של הורים?



חו"ל זו מילה שאצל רובנו מעלה חיוך וכמיהה. כמיהה לפסק זמן, להתנתקות ולהתחדשות, לניקוי ראש ולטעינת מצברים, במיוחד בתוך שגרה משפחתית עמוסה ולחוצה.
נסיעות עסקים לחו"ל, שבעידן הגלובליזציה הפכו לחלק אינטגרלי מתפקידים רבים, והרבה פעמים נתפסות כטובת הנאה אטרקטיבית של תפקיד, הופכות ל"תיק" למגרעה רצינית מרגע שהפכנו להורים, או לפחות כטובת הנאה קונפליקטואלית. אולי בגלל רגשות אשמה (מול בן הזוג) על הזכות שנפלה בחיקנו לברוח קצת מהשגרה, ובעיקר כי אנחנו דואגים לילדים, איך הם יתמודדו עם הגעגוע, עם חרדת הפרידה ואולי נטישה, תוהים אם היעדרותנו תותיר בהם צלקות ארוכות טווח.
ספר הילדים של אשכול נבו "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה" הוא סיפור מקסים, מאויר להפליא על ידי דיויד הול, שמעביר בצורה עוצמתית מצד אחד את הכאב והגעגוע שכרוכים בפרידה מהורה שיוצא לנסיעת עסקים מחוץ לבית, אך באותה מידה גם את הרווחים הטמונים בפרידה שכזו.
אמה של עמליה משקיעה מאמצי-על באופן יצירתי רגיש ומסור, כדי להשכיח מעמליה את הגעגוע, ולמלא את החלל, שהותיר אבא, בחוויות ובהרפתקאות מרגשות ומנחמות. מבחינת עמליה לספר יש סוף טוב, היא הרוויחה המון מהנסיעה של אבא.



אך האיור שבו נחתם הספר מותיר רמז לכך שהנסיעה של אבא הותירה סימנים באמא...
איור זה מזמין מחשבה על אמא ועל אבא של עמליה לא כהורים, כאינדיבידואלים.
איך הם מרגישים? מה הרווח או המחיר של נסיעה כזו עבורם?
כמה מקום ולגיטימציה יש לגעגוע שלהם אחד לשני?
מי ממלא את החלל שנפער בחייהם עם הפרידה?

האם יש לכך השלכות לטווח ארוך על כל אחד מהם כאינדיבידואלים? ועל הזוגיות שלהם?


מה להגיד לילדים לפני נסיעה של ההורים?

צרור עצות שמבוססות בין היתר על עצות של מומחים והורים מנוסים מרחבי הרשת.

מתי להגיד לילדים שההורה נוסע?

חשוב להכין את הילדים לכך שההורה נוסע, אבל כדאי להתחשב בגיל ובטמפרמנט של כל ילד כששוקלים את תזמון ההודעה על הנסיעה. תחושת הזמן של ילדים קטנטנים אינה מבוססת דיה, ומכיוון שהם נוטים להגיב לידיעה על עזיבת ההורה בחרדה, אפשר להקל עליהם ולצמצם את טווח זמן החרדה (יום-יומיים מראש יספיקו). ילדים גדולים יותר הם יותר עצמאיים ותחושת הזמן שלהם מבוססת יותר, וניתן לבשר להם קודם.

איך להגיד לילדים על הנסיעה?

ספרו לילד מתי ההורה עוזב, להיכן הוא נוסע, מה הוא עומד לעשות שם, איך אפשר ליצור איתו קשר, ומתי ישוב.
ילדים צעירים לא מבינים מה זה אומר יום ש' ה- 28 במרץ, אז אפשר להכין להם לוח שנה צבעוני ולסמן בו מתי ההורה עוזב. אפשר לסמן ביחד כל יום שעובר, לשים מדבקה מיוחדת במשבצת של יום החזרה, כך שהילדים יבינו מתי ההורה חוזר.
נסו לעזור לילדים להבין היכן ההורה יהיה באמצעות תמונות, סימון במפה, או עם ילדים גדולים יותר באמצעות קריאה על המקום בספרים או באינטרנט. אימרו להם מי יטפל בהם בכל יום שההורה נעדר, והאם יישארו בבית או במקום אחר (בית סבא וסבתא למשל).
כדי שהילד ירגיש פחות נטוש, אפשר לשלב את ההודעה על הנסיעה עם פעילות מיוחדת עם ההורה שנוסע.

נסו לשמור על שגרה

היעדרות של הורה היא קשה בפני עצמה, ולכן מומלץ לא להוסיף שינויים שיפריעו לחיי הילדים. שמירה על שגרה ביתית מוכרת מקלה על הילדים. אם הילדים נשארים עם בייביסיטר או חבר משפחה, כדאי להשאיר הנחיות לגבי זמני שינה, האכלה, לגבי מי צריך להיות איפה ומתי (חוגים, שעורים פרטיים וכו'), ולגבי מידע נוסף אשר הכרחי על מנת לשמר שגרה מוכרת וקבועה.

השאירו משהו מכם למשפחה וקחו משהו מהמשפחה אתכם

כדי להפחית את חרדת הפרידה השאירו משהו ששייך לכם, משהו שיכול לשמר את הנוכחות שלכם בבית.
אפשר להסריט את ההורה מקריא סיפור/ שר שיר ולתת לילדים לצפות בסרטון למשל לפני השינה (זמן ההשכבה עלול להיות רגיש יותר).
אפשר להשאיר פתקים מצוירים או כתובים לילדים במקומות שיפתיעו אותם (בנעל/במגירה/ בקלמר/בתיק אוכל).
הורה שמאוד מתגעגע יכול לקחת אתו לנסיעה משהו שיזכיר לו את בני המשפחה.

הימנעו מפרידות קשות

בריחה/התחמקות החוצה, פרידה ממושכת, התנהגות חרדתית, או ביטויי אשמה, כל אלו יקשו על הפרידה. כדי להקל על הפרידה כדאי לחבק את הילד, לתת לו נשיקה ולומר משהו כמו "אני אוהב אותך, מחכה לראות אותך שאחזור, אבל אני יודע שתהנה בזמן שלא אהיה פה". ואז ללכת.

שימרו על קשר

בזמן ההיעדרות שמרו על קשר עם הבית על בסיס יומי. שיחות יומיות מאפשרות לילדים לשמוע את קולכם ומאפשרות להם לחלוק את מה שעבר עליהם במהלך היום ולשתף בדברים שמטרידים אותם. אל תסתפקו בשיחות טלפון. Skype, Face Time, או כל אפליקציית וידאו וצ'אט הן כייפיות ומהוות דרך לשמור על קשר.
בנסיעות ארוכות במיוחד אפשר לשקול שימוש בדואר רגיל. קבלת חבילה ממשית יכולה להיות חוויה מרגשת ומנחמת במיוחד.
דרך נוספת להרגיש ביחד היא דרך משחקי אונליין (x-box) וצפייה משותפת באותו הזמן בתוכניות טלוויזיה.

דעו גם לשחרר ולהתנתק

שמרו על קשר, אך לא באופן אינטנסיבי מדי. שיחות מרובות (ביוזמת ההורה הרחוק המודאג/ הילדים המתגעגעים) עלולות להקשות על הילדים את הפרידה ולתסכל את בן הזוג שנשאר עם הילדים. גישה חופשית מדי עלולה להפריע לריכוז בעבודה, והילדים עלולים ליצור קשר על כל דבר פעוט. הישארו בקשר אך הגבילו נגישות וסמכו על בן הזוג שהוא יודע לנהל את העניינים בבית.

שמרו על ה- well being  שלכם

בן הזוג שנשאר בבית עלול לחוש בסטרס לא פחות מבן הזוג שנוסע, בין היתר משום שהוא צריך להכיל ולהתמודד עם הקושי של הילדים, שעשויים להיצמד יותר ולהגיב ברגישות יתר, לבכות יותר, ולהתפרץ בקלות רבה יותר.
חשוב למצוא את הדרך לשמור על ה- well being שלכם, כדי שתוכלו להישאר רגועים ומרגיעים. השתדלו להיצמד לשגרה, אבל אל "תגמרו" את עצמכם בניסיון לעשות את הדברים בדיוק כמו שבן הזוג עושה או כשהוא נמצא. עשו מה ש"עובד" לכם ולילדים. זה כולל כיף כמשפחה וכאינדיבידואלים.
דאגו לזמן לעצמכם, לא רק למנוחה, אפילו לבילוי! כולם ירוויחו מהורה שפוי בבית.
ומצדו של בן הזוג במרחקים- עדיף להניח בצד את רגשות האשם, להיות שם בשביל בני המשפחה, אבל גם ליהנות מהטוב שבנסיעת עסקים ומהשהייה בחו"ל. האנרגיות החיוביות יחלחלו לתא המשפחתי כולו, אם תמצא הדרך ליהנות מבלי להתנתק לגמרי.

אל תשכחו את הזוגיות

על אף שיש יתרונות למרחק אחד מהשני, תנו מקום גם לקושי ולגעגוע שלכם אחד לשני (ולא רק לאלו של הילדים), היו קשובים ואמפתיים אחד לשני.
הכרה בקושי של בן הזוג כמו גם בהישגיו ובכוחותיו (אם בהתמודדות בבית או בעסקים) ומחוות רומנטיות (כמו פתקים מפתיעים או מתנה מפתיעה) יכולות להפוך את הקושי והגעגוע לגורמים שמחזקים את הקשר במקום כאלו שסודקים אותו.

חזרו באהבה

אחרי שבוע ארוך של פגישות, סביר להניח שהכי מתחשק לכם לבוא הביתה ולנוח. אבל, כשהילדים לא ראו אתכם למשך תקופה הם רוצים לספר לכם כל מה שעבר עליהם, לראות מה הבאתם להם, ולשמוע על הנסיעה. אמירה לילד שאתם צריכים את הזמן לעצמכם, עלולה להיחוות על ידי הילד כאמירה שהוא לא מספיק חשוב לכם. מבחינתו כבר היה לכם זמן לעצמכם...
כדאי להקדיש 20 דקות לילדים מיד כשאתם מגיעים, לחיבוקים, נשיקות, ולהשלמת החסר. אז אפשר להוריד הילוך על ידי אמירה למשל שאתם צריכים להתקלח, לפרוק את המזוודה, או לצאת להליכה של חילוץ עצמות אחרי הטיסה הממושכת.
אם תשקיעו זמן עם הילדים בהתחלה, ותעשו את המעבר טבעי, הילדים לא ייקחו באופן אישי את הצורך שלכם בזמן לעצמכם.
אם תהפכו את החזרה למשהו חיובי (כמו שעשיתם עם העזיבה), תעלו את הסיכויים, שבנסיעה הבאה הילדים יהיו פחות חרדים.

>>>קיראו על התמודדות עם רה-לוקיישן

יום שבת, 28 במרץ 2015

פסח עם הילדים 2015 | מה עושים בזמן החופשי בפסח?

לקראת חופשת הפסח 2015

מחשבות על זמן חופשי

טלי בורלא גלילי
חופשת הפסח היא אחת החופשות הארוכות בשנת הלימודים, ובניגוד לילדינו, שמחכים לה בשלב זה של השנה "עם הלשון בחוץ", היחס אליה מצדנו (ההורים) הוא אמביוולנטי- כמהים לחופש וגם חוששים ממנו.
ברמה הגלויה והמודעת, היחס האמביוולנטי שלנו לחופשה נובע מהקושי הלוגיסטי-הפרקטי והלחץ, הנלווים למצב, שבו הילדים בחופש מהמסגרת בזמן שההורים עובדים. אך עם יד על הלב, יתכן שהימים החופפים של החופשה מעוררים בנו רגשות מעורבים לא פחות?
החיים בישראל כל כך אינטנסיביים, וברור שכולנו זקוקים לחופש, אז איך יכול להיות שחופש גם מפחיד אותנו?
רבים מאתנו יטילו את האשמה על הילדים ש"משתגעים" ו"משגעים" כשהם לא בשגרה. משועממים, רבים, "מבזבזים את הזמן", בבטלה באייפון או מול הטלוויזיה. אבל יכול להיות שגם אנחנו "משתגעים" וזקוקים להדרכה הורית? שגם לנו קשה לא להיות בשגרה?
ברוח השיטה הקפיטליסטית אנחנו כל כך מורגלים להיות במירוץ, יעילים, פרודוקטיביים, לנצל כל רגע, להתאים את עצמנו ואת ילדינו לקצב חיצוני מהיר ותובעני, שהרבה פעמים, כשניתנת לנו האפשרות לחופש, לא פשוט בכלל לכייל את הקצב מחדש, ולהתאים אותו לקצב הפנימי.
מי זוכר מה הקצב הפנימי שלו?
קודם כל לוקח זמן בכלל למצוא אותו, ואחר כך קשה לקבל אישור חיצוני ופנימי לפעול לפיו. במקרים מסוימים צריך להתרחק עד למזרח (תאילנד או הודו) כדי לקבל אישור להרפות...
אם מתחשק לקום מאוחר, לבהות, ולהתבטל, מה זה אומר עלינו? אנחנו בינוניים? לא שאפתנים? לא פרודוקטיביים? אם נשחרר שליטה, מה נגלה, מה עלול לקרות? האם הילדים (ואנחנו...) נוכל לחזור אחר כך לתפקוד בקצב הנדרש?
ואולי אנחנו כמהים לחופש אחר?
איך נראה החופש היום בהשוואה לחופש "של פעם"?
כשאנחנו ההורים היינו ילדים, ימי החופש לא היו מובנים ועמוסים כמו היום בפעילויות שתוכננו בקפידה מראש. בזמן החופש היה יותר זמן חופשי,
זמן לבהות, לתהות, להשתעמם, ואז-
להתחבר פנימה, לגלות מה מרגישים, מה מתחשק לנו לעשות או לא לעשות, לחשוב, לנסות, לגלות, לשחק, לחלום וליצור. ביחד ולבד.
הזמן עם סבתא, ששמרה עלינו, לא היה מתוכנן בקפידה עמוס ברשימות הפעלה ומשימות. היא פשוט הייתה שם נוכחת לידנו, לפעמים עם שכנה או דודה, בדרך כלל למשך זמן ממושך, זמינה אך לאו דווקא פעילה או מפעילה. פשוט שם, נותנת לנו להיות. להיות מי שאנחנו. פחות עם מה שצריך ויותר עם מה שרוצים.

היה זמן להתבונן ולהקשיב להתרחשויות בשכונה וללמוד דרך החוויה המון על העולם. יכולנו ללכת לירקן השכונתי, ובזמן שסבתא מדברת עם שכנה, יכולנו להתרועע עם ילדים ברחוב, לטייל בשדה, ולפעמים ללכת לאיבוד. לא היה טלפון נייד למצוא אותנו, וברוב הפעמים הכל היה בסדר. זו היתה הזדמנות לגלות שאנחנו יכולים להסתדר, למצוא את הדרך ולחזור, ואולי בדרך לגלות דברים ולחוות הרפתקה. אחר כך יכולנו לראות איך סבתא בוררת עדשים, קוטמת את השעועית הירוקה, ומבשלת לאיטה ארוחה. יכולנו לשמוע סיפורים על ילדותה ועל ילדות הורינו.
כיום, הלו"ז כל כך מובנה ועמוס בפעילות ובציפיות של מה שצריך ונכון להיות, שסבתא לא יכולה "לבזבז" זמן על ללכת עם הנכדים לירקן ובטח שלא על לבשל לאיטה...ללמוד לבשל ילדינו אולי יוכלו ללמוד רק מצפייה במאסטר שף...
הגישה הקפיטליסטית שמעודדת אינדיבידואליסטיות ומיצוי אישי, אולי בסופו של דבר בצורה פרדוקסלית יכולה להוביל לפגיעה ביכולת של ילדינו לאינדיבידואליסטיות.
איך הם אמורים ללכת בדרכם האינדיבידואלית בבוא היום, כשרוב זמנם מתוכנן ומובנה על ידינו? כדי ללכת בדרכם הם צריכים זמן לגלות מי הם, מהם המאווים שלהם, לקחת את הזמן והרשות ללכת לאיבוד לחפש ולמצוא, ואת זה אי אפשר להשיג בזמן קצוב ומובנה.    
כדי להילחם בחשש מזמן מבוזבז ולא מנוצל וממשחק חופשי, אפשר להיעזר גם במחקר, שמוכיח שמשחק חופשי של ילדים מפתח מוח טוב יותר:
Sergio Pellis, חוקר מאוניברסיטת לת'ברידג' שבקנדה, טוען שהחוויה של משחק חופשי משנה את הקשרים של הנוירונים בחלק הפרונטלי של המוח. הוא טוען שמה שמכין את המוח הצעיר לחיים לאהבה ואפילו להצלחה בבי"ס זה משחק. זאת משום שהשינויים בקורטקס הפרה פרונטלי של המוח במהלך הילדות הם אלו שמחווטים את מרכז הבקרה של המוח, ולו יש את התפקיד המכריע בוויסות רגשות, בתכנון ובפתרון בעיות.
Pellis  מדגיש שכדי להשיג את השינויים הללו במוח יש צורך במשחק מהסוג החופשי, ללא מדריכים, שופטים או חוקים ברורים. הילדים צריכים להחליט בעצמם איך להתמודד, מה החוקים, מה לעשות במשחק, לעשות משא ומתן בעצמם. באינטראקציות החברתיות המורכבות הללו הקורטקס הפרה פרונטלי מתפתח. הוא מחזק את הטענה בדבר החשיבות של משחק חופשי בהביאו תימוכין ממחקרים נוספים: מחקר אחד מצא שהמנבא הטוב ביותר לביצוע אקדמי בכיתה ח' היה כישורים חברתיים של הילד בכיתה ג', ומחקר אחר שהראה כי במדינות בהן יש יותר הפסקות ביום הלימודים יש ביצועים אקדמיים גבוהים מאלו שיש במדינות עם פחות הפסקות.
אז אולי לא צריך להילחץ אם לא הצלחנו לתכנן פעילות לכל ימי החופשה, ואפילו כדאי שיוקדש זמן לבטלה!
שתהיה חופשה מלאה בהרבה זמן ומשחק חופשי, לא מובנה, ללהיות!


פנאי/זלדה


הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶׁל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר,
פְּנַאי שֶׁל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשִׁיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶׁל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת בְּסִירָה
שֶׁל זִיו,
שָׁטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַשָּׁלוֹם
עִם הַיָּרֵחַ וְעִם הַמַּזָּלוֹת.